איך נראה ח'ליפותו של עבד אל רחמן III באנדלוס (ספרד) 

איך נראה מעמדו החדש של הח'ליף האומיי האנדלוסי עבד אל-רחמן III?

ליאור עלמא וקסלר

עבד אל-רחמן III היה האמיר ה-8 באמירות האומיית שהחלה ב-756, עם הגיעו של אל-רחמן I אל-דחיל מן המגרב בעזרתם של הימנים ותומכיו (ברברים וערבים) וייסד אמירות. (1, 2) האמירים האומיים שפעלו לפי רוח הסונה נטו להאמין שלאומה (הקהילה) המוסלמית יכול להיות רק שליט ח'ליפי ואמיר מאמינים אחד. כל עוד נשאו העבאסים את התואר והמעמד הם לא העזו לנסות ולשנותו. מצב זה השתנה במאה ה-10 (להלן). (2) עם זאת המצב באנדלוס היה "מגוחך" מבחינה מדינית: האוכלוסייה והשליטים הכירו בעובדת היותם חלק מהאומה המוסלמית הגדולה, ועם זאת הם לא הכירו במעמדו של הח'ליף העבאסי, לא כיבדו אותו באיזכורו במסגדים בחוטבה של יום שישי (כבר מימי אל-רחמן I), ברכתו וציון עובדות חשובות הקשורות לו למשפחתו ולאומה כולה, לא יצרו עמו קשרים פוליטיים ומדיניים (רק תרבותיים ואישיים), ולא הנציחו את שמו במבניהם. הם היו No man land. לא היתה עליה לרגל למכה בקבוצות, רק ביחידים.

שתי עובדות אלו השתנו במאה ה-10: הח'ליפות העבאסים החלה להיחלש, הח'ליפים היו נתונים לבעלי שררה וכוח מקרב עובדיהם, משרתים וסריסיהם (למשל אל-מותנדיר היה שליט בובה, כשבפועל שלטו משרתיו ומקורביו בשמו). ברחביה החלו למרוד ממלכות קטנות שנשלטו בידי קבוצות כוח ודת שונות, אשר ביקשו להשתחרר מן השליטה העבאסית. אחת מהן שפעלה במגרב היו הפטימים, אשר ישבו בשלב ראשון באזורי טוניסיה ואלג'יריה של היום. הפטימים היו איסמעיליים שיעים, והם ביקשו להשתלט על העולם המוסלמי, על אזור מכה ומדינה וכל הערים החשובות והקדושות, ולהחליף את השושלת העבאסית. הם טענו להיותם מביאים בשורה – המהדי (קדוש) שיבוא ויביא צדק ושפע, ובחרבו ירחיק את הלא מאמינים ואת כל המאיים על עולם האסלאם – הוא המהדי שלהם. אחד מצעדיהם היה הכרזת ח'ליפות ב-909, דבר אשר "פרץ את הסכר". לראשונה הכירו האומיים האנדלוסים בעובדה שאפשר שיהיה ח'ליף ואמיר מאמינים נוסף. (3) חולשתה של הח'ליפות העבאסית ועובדת היות הפטימים – הכוח החדש העולה – שיעים ואיסמעיליים – גם היא היתה מניע חשוב לאומיים האנדלוסים, בתור מאמיני הסונה והמליכיות. (4) הפטימים איימו על האומיים לא רק באמונתם, אלא גם באופן טריטוריאלי – הם ישבו באזורים במגרב שבהם היתה אחיזה מסוימת לאומיים, ולטשו עיניים לספרד, ואף איימו עליה לא אחת וכבשו את עריה שלאורך החוף (טנג'ר, סאוטה) ואת אזוריהם של בעלי בריתה במגרב – הצ'יפים של השבטים, בעיקר מענף השבטים הזנטיים (פאס, נזיר, סג'למסה) ואף איימו לשלוט על דרך הסחר של הסהרה. אל-רחמן III ביקש כבר בעלייתו לאמירות ובהכרזתו לח'ליף וכל שנה לקבל את אישרורם של הצ'יפים המגרביים לברית עמו, וזה היה לחלק מהטקסים והנוהלים הקבועים בממלכה. הצי'פים ושבטיהם היו החיץ שבינו לבין הפטימים. 

לצד זה, ומול טיעוני הלגיטימיות של העבאסים ושל הפטימים, (5) עמדה לאומיים המודעות של המוסלמים האנדלוסים שהם ממשיכי האומיים הדמשקאים. הם קראו לעצמם "בני הח'ליפים", ממשיכיהם ההיסטוריים והעכשוויים, ממשיכם במקום אחר ובזמן אחר. הם לא סלחו ולא שכחו את הטבח של העבאסים.

כשאל-רחמן III עלה לאמירות הוא מצא (6) ממלכה מאוד מפורדת מבחינה חברתית ודתית-תרבותית: מסוף ימי מחמד I (852 ואילך), ובימיהם של אל-מונדיר ועבד אללה – ימי ילדותו ובגרותו של אל-רחמן – היתה האמירות נתונה למאבקי כוח בין קבוצות אוכלוסייה ולמרידות. הידועה והמסוכנת שביניהן היא זו של בנו חפסון (7) אשר ישבו באזור מלגה. המלחמה בהם נערכה בימי האמירים שקדמו לו, ואף הוא נדרש לה לצד מלחמותיו בצפון הנוצרי (להלן), מלחמותיו במגרב (לעיל) והשתלטותו האיטית על אזורי הממלכה הקודמים ועל הספר התיכון שהיה מאוד חשוב לרציפותה ולתפקודה היעיל של האמירות (להלן). אבן חפסון התגרה באמירים הקודמים – הוא הגיע עד חומותיה של קורדובה ויצר בריתות עם כפרים וחוות, נכנס לא אחת לתחומיה של קורדובה ואף איים על האמירים (ידוע מקרה עבד אללה, אשר גרם לו להסתגר) – וכן התרחב והתפשט לרונדה והתבצר במבצר בובסטרו, שהפך להיות סמל מרידתו. ב-899 הוא מודיע על חזרתו לנצרות – צעד שהיה מאוד קיצוני בממלכה בה החוק הדתי קבע מוות למוסלם אשר ממיר את דתו. מרגע התנצרותו הפך המאבק הפנימי למאבק ג'יהאדי – המוסלמים האנדלוסים מול הנוצרים החפסונים. כך שלאל-רחמן המלחמה בבנו חפסון היתה חלק ממלחמת הקודש לה הוא הקדיש את מיטב שנותיו. את החפסונים ואת מבצרם בובסטרו מצליח אל-רחמן לכבוש "ולנצח" ב-928, את בניו של אבן חפסון שנפטר בעשור השני של המאה ה-10, הוא מעביר לקורדובה והם משולבים במערך הצבאי שלו. גם זו גויסה לתעמולה – הוא הקדיש עצמו ל"דיכוי הבורים והמורדים והכופרים" (עשה שימוש בשפה של "תיקון טעות", "הבהרת הספקנות", "דרך האמת שהוא אמון עליה כשליט", "הטפה לריב ומדון", "מאורה של אי שקט").

מאבקו של אל-רחמן בנוצרים "נעטף" בתועמלנות מוסלמית אומיית של מלחמת הקודש שהוא נשלח אליה בשליחות. בכל קיץ מ-912 ואילך יצא מסע מלחמה צפונה, אל הספר העליון, התיכון או התחתון, ונאבק במוקדי הכוח – סרגוסה, תודמיר, טרטוסה, תליוד, טולדו (שהפכו בעלי בריתו ושירתו אותו רוב תקופתו בעמדות מפתח; מרידה – תג'יבים, קבעו תנאים; הנציג של אל-רחמן הפך קאדי מרידה, שיפץ את האלקסר וחי בה כנציגו; בדחוס – חלקיים, לא רצו להיכנע, הותקף פתע והמנהיג הוצא להורג; טולדו – מחנה ליד העיר, מייבש את העיר עד כניעתה; מסע צפונה – תג'יבים מסרגוסה כחלק מהסכמיהם מצטרפים למסע; בנו קסי). אחר כך קשרים קבועים, חתימה שנתית, מתנות וסיוע.

כל ניצחון צבאי או הסכם כניעתי פורסם ברבים – הן במסגדים והן בין בעלי בריתו – והם אף זכו לא אחת למינויים בעמדות מפתח או לבונוסים ומתנות, ודבר זה יצר גם לחץ על כל אותם אזורים וכל אותם מנהיגים מקומיים שטרם יצרו "קשרים" עם האמיר החדש. לימים כל אותם בעלי ברית יהיו בין המוזמנים לחגיגות ולטקסים בארמונותיו של אל-רחמן III. השליטה של אל-רחמן בכל אנדלוס (של עבד אל-רחמן II) היא סוג של "החזרת עטרה ליושנה": מכירים בו וסרים למשמעתו בכל האזורים הנשלטים (מהאברו והדוארו ודרומה), יש לו בסיס טריטוריאלי גדול. הכל – הצלחות בשדה הקרב בעזרת האל.

לאלו נוספו עוד טיעונים המדברים על ההצלחה שנחל אל-רחמן III שעדויותיה היו צבא חזק עםציה וימיה, שגשוג הממלכה, וההכרה של האוכלוסיות הנוצרית והיהודית הכירו בשלטון המוסלמי והבינו כי טוב להן – כי הוא דואג לצדק ולחופש דת. כל אלו הם, לפי התועמלנות של אל-רחמן III, בזכות האל, ומעידות על בחירת האל לסמן אותו, ולסייע בידו, ולתת לו.

דרכי תעמולה (הדרכים השונות)    

דרכי התעמולה עשו שימוש הן בצורה (טכסים, מדינת א-זהרה – היררכיה מבנית, המסגד הגדול, שיפוץ דרכים ומסגדים) והן בתוכן.    

1. דרכי תעמולתו שירתו אותו עד השליש השלישי של שלטונו וכן את בנו אל-חכם II.
2. דרכים אלו היו בכל מצב ובכל אירוע, גם באירועים קטנים ופנימיים.
3. הוא דרש להשתמש בשפה התועמלנית בכל סוג של תקשורת – כלפיו, כלפי מקורביו ומשפחתו, כלפי נתיניו ועם בעלי התפקידים ובעלי הברית.
4.  הכל גויס לטיעון – הצלחותיי הן הצלחות האל, אשר סייע בידו, איפשר לו, נתן לו ובחר בו.
5. כל קמפיין פנימה או חוצה – נגד אויבים או שלא – עשה שימוש וחיזק את טיעוניהם ללגיטימיות. הם פיתחו דרכים תועמלניות "להראות" את תעמולתם – דבר שהיה מקובל במאה ה-10: להראות, להצהיר על הפאר וההדר, השגשוג וההרמוניה.
6. בכל טיעון היו כמה רובדים (מכוונים) – אחד על פני השטח ואחד סמוי: למשל בפסיפסים שבמיחרב – (1) להצהיר על הקשרים הטובים של האומיים עם הביזנטינים וגם על עושרה ופארה של הח'ליפות וחשיבות הדת והאמונה באל ו-(2) מתחת פני השטח – פסיפסי דמשק, כיפת הסלע האומיים במסגדי אל-וליד ממשיכים כאן אצל האומיים האנדלוסים, וקשריהם ובעלי המלאכה שאז עשוהם בתקופה האומיית הראשונה – עושים עתה בתקופה האומיית השנייה - הממשיכה. המשכיות בלתי נגמרת. או בבובסטרו – הכוח והעוצמה של האומיים, ההצלחה הצבאית, היכולות של המוסלמים על הנוצרים, וכו' ומתחת פני השטח – התמיכה והעזרה והאיפשור של האל לאל-רחמן להצליח בכך. והצלחתו היתה הצלחת האם כנגד הכופרים, והמורדים, והבורים, והטועים וכו'. ויש בניצחון עוד הוכחה לבחירה המוצלחת של האל. 
7. ירושת ההרשאה האלוהית מהמשפחה האומיית הראשונה (למשל בא לידי ביטוי במכתב שחגג את ניצחונו בשם האל על בובסטרו: הנביאים הראשונים והספרים, מחמד אחרון הנביאים, מוסד הח'ליפות – האטריבוטים והאחריות של השליט, בחר בו – את הטוב ביותר לשלטון, והוא מלא יראה למלא את תפקידו ואת השירות לאומה והקהילה המוסלמית המתבקש ממנו; או דוגמה שנייה כיבוש והתפשטות חלק ממשימתי האלוהית, הוצאת מלחמת הג'יהאד לפועל ויותר מכך זיקוק ההגנה האגרסיבית על האמונה והקהילה [המוסלמית] מכוחות הרשע והתככנות, אוחז באמונה האמיתית).
8. שימוש במטפורות, מושגים, רעיונות, סמלים וטכסים – יצירת שפה ייחודית. למשל khalifat allha, רצון האל, הרשאה אלוהית, אמת, צדק.
9. הימנעות משימוש במושגי כוח. תמיד הטיעון הוא רוחני – האל ונתינתו, בחירותיו, רצונו. אני [הח'ליף והמוסלם] הירא, המאמין המקבל ברצון...
10. העבאסים חלשים ולא מגינים על הסונה.
11. הפטימים הם נגד הסונה והמליכיות ואנחנו האופוזיציה להם.
12. הטכסים היו הזדמנות חשובה לטענות ח'ליפותם ושלטונם של המוסלמים ושל הח'ליפים והאומיים: הפרוטוקול כלל ריטואלים, תיאטרליות, סדר וארגון, מחוות, הצדעות, פעולות חיבה, ושפה שמטרתו ליצור מערכת מסודרת של העברת מסרים תועמלנות ואידאות. הם היו עדויות לניהול נכון ויעיל של הממלכה והח'ליף וביטוי לערכים ולנסיבות. בפרוטוקול היו ליווי המשלחת מהיכנסה לאנדלוס – דוגמה לשליטה; שיכונם ואירוחם בבירה – נדיבות ועושר; סגירת הסכמים ובריתות לפני הטקס – סדר וארגון, מכובדות; סט מתוכנן ומאורגן; טכס ארוך, סדור ורב משתתפים, לו כללים מוגדרים, כשהח'ליף יושב על כסו ב-salon rico ומימינו בנו היורש, ומצדו השמאלי שאר בני המשפחה ובעלי התפקידים לפי סדר קבוע.
13. סדרם של העומדים לפי הפרוטוקול בא גם להזכיר לבעלי התפקידים את מיקומם בהיררכיה, ולבקשם לשמור עליו, וכל להראות להם שינויים שהונהגו בו, אך גם להראות את כל האנשים המוכשרים האלו העומדים לצד הח'ליף כולם מתוקף רצון האל לאפשר לו לשלוט בהצלחה ולתת לנתיניו את אשר הוא מבקש לתת.   
14. גם תכניו של הטקס והאופן בו הוא התבצע היה בהם להקרין את התכנים שביקשה התעמולה האומיית להעביר: הליכה ארוכה דרך טורי חיילים ושורטה, לבושים ומצוידים במיטב מדיהם ונשקם – להראות את עוצמת הח'ליף והח'ליפות, וגם לוחמה פסיכולוגית מרתיעה; ברכות חיבוקים ונשיקות עם הח'ליף – "אביהם" הרוחני והחומרי, הדואג להם מתוקף מעמדו ומתוקף היותו משרת האל; מסירת מהות הטקס (לב) – הסכם / מינוי / מכתב / מילות הוקרה / מילות הערכה, מלווים בהסברי האורחים: התנצלות, כניעה, סליחה, הודיה והוקרה; הצגת ה"תסלים" על ידי הח'ליף – לחוס או לחייב. הח'ליף – מוציא את הצדק האלוהי והחוק של האל לאור.  
15. נאום הח'ליף והוראות להמשך הטקס היו לב העניין באירועים ובפרוטוקול הח'ליפי, והוא כלל מידע על מצב אנדלוס, מוסלמי אנדלוס והמוסלמים, איזכור שליחותו כח'ליף כמשרת האל ומשרת הקהילה ואנדלוס, מציל אותם מהרוע ומהפיתנה, מאפשר חיים טובים וסובלניים, שגשוג, צדק ואמת לפי חוקי האל והאסלאם. וכן מסרים אקטואליים, הישגי הח'ליף, הח'ליפות, הצבא ואנדלוס, ומסרים הקשורים לאירוע עצמו. פעמים רבות היה בנאום מסרים דתיים וקריאה לאדיקות ולצייתנות לאל ולשליחו-משרתו הח'ליף. נאומים אלו נועדו להאדיר את הח'ליף, הח'ליפות ומדינתם בפני עצמם, בפני הנוכחים, ובפני העולם.
16. חלק מהטקסים כללו תהלוכה לפני הטקס או לאחריו (ולעתים התהלוכות היו בנפרד ולא קושרו לטקסים הרשמיים בארמון), אשר היו קשורות לאירועים ביטחוניים וצבאיים ולהישגי הצבא או השורטה.
17. חלק מהטקסים, בעיקר אלו שציינו ניצחונות והישגים צבאיים, לוו בהגעת השלל – החומרי, ההסכמי או משלחת הנכנעים, השבויים או ראשי האיוב / המורדים הערופים. קבלתם היתה הזדמנות להראות קבל עם ועדה את סובלנותו וחמלתו של הח'ליף (ושל האל שבשירותו הוא פועל) או את עונש האל.
18. גם הקסעיד (קסידה ביחיד) – שירה שלוותה את הטקסים היו חלק מהתעמולה והפרסום. היא תיארה והאדירה את הטקס ואת החגיגה, ונקראה בטקס עצמו או מאוחר יותר. בקסידה יכלו המשוררים להגזים, בעיקר במקומו ובתכונותיו הטובות של הח'ליף ושל הח'ליפות, לכנות את המוזמנים בשמות "גידול פרא עם שדים", "טיפש מובס" ואת תוצאות התסלים – הסלחניות, חומלות, מקבלות, נותנות ומעניקות... ברוב טובו, בדרכי הקראן וכו'.
19. הקמת עיר-ארמון – כמו כל הח'ליפים והשליטים הגדולים המוסלמיים שלפניו (כמו בגדד, מרוחקת אך מעט מקטסינופון הבירה הסאסאנית) כביטוי לעליונותה של האסלאם על כל הלא מוסלמיים. (בגדד עיר עגולה – הקונספט של העיר של הח'ליף שבטבור העולם (היוניברס), שארמונו בטבורה – במרכז המרכזים. גם במדינת א-זהרה היושבת על שלוש טרסות ומשקיפה על היוניברס הנפרש תחתיה.  
20. שימוש בזה"ר – אולי הפטימי – בשמה של מדינת א-זהרה: א-זהרה נותן כבוד לפטימה בת הנביא, והסימבול של השושלת הפטימית. והם השתמשו בנגזרות זה"ר מסגד קהיר – אל-מנסוריה ואל-אזהר, ואל עזיז קרא לארמונו אלקסר אל-זהירה.
21. פרוטוקול הטכס בא לתת מענה לאופן בו נוהגים נוכחים במגעם עם הח'ליף ועם אנשי חצרו. הפרוטוקול נקבע ואורגן בידי אנשי החצר, והוא דמה במידה זו או אחרת לפרוטוקולים שנהגו בחצרות השליטים במאה ה-10. הפרוטוקול כלל ריטואלים, תיאטרליות, סדר וארגון, מחוות, הצדעות, פעולות חיבה, ושפה. ליצור מערכת של הסכמים ומוסכמות הנוגעת ללוחות זמנים ולסדרים המתאימים לנגישותו של הח'ליף, והם תאמו את המסרים, התועמלנות והאידאות שביקש הח'ליף וחצרו להעביר. והם היוו חלק מן העדויות לניהול הנכון והיעיל של הממלכה והח'ליף. 
22. היררכיה מבוטאת בכל הזדמנות: טכסים // פרוטוקול מסודר; מדינת א-זהרה; נגישות ועוד.
23. הקצאת משאבים: בניית העיר-ארמון; עושר ופאר של החצר והטכסים; איקוניות ומעמדיות.
24. זהויות: אנדלוס זוהתה כמדינת א-זהרה, הח'ליף זוהה כמדינת א-זהרה, כמו שהאלקסר והמסגד הגדול זוהו עם אל-רחמן I.
25. מקומו של המסגד הגדול בעיבורה של קורדובה, לצד האלקסר, ליד הגשר הגדול הם סימבול בולט לשלטון המוסלמי.
26. גם סיפור בניית המסגד לצד כנסייה ועליה – אם הוא נכון או מושאל מהמסגד הגדול של דמשק – הוא הצהרה לדת האמת, אשר ירשה את הנצרות ואת נביאיה.
27. הכתובות השונות במסגד הגדול תועמלניות לאסלאם, לאמונה, לאל ולנביאו ולח'ליפות. כולן היו פסוקים קראניים מתאימים ופרשנויות תוך שימוש בחלקי פסוקים, ואיזכור אירועים בהיסטוריה המוסלמית הרחוקה או האומיית-דמשקאית או האנדלוסית.
28. סביב המיחרב היו כתובות פסיפס כמו אלו שבמסגדי אל-וליד (אל-אקצא, דמשק, כיפת הסלע, מדינה), הד לאומיים הראשונים.
29. מקומן של הכתובות במיחרב וסביבו כפה קשר לח'ליף כמנחה ומכוון הקהילה – והתכווננות המתפללים למיחרב וראיית הכתובות מול עיניהם כל הזמן (גם אם לא קראו אותם מהמרחק בו היו בזמן התפילה). הצבעוניות, האור, המנורות, הפסיפס ושונותו משאר עיטורי המסגד החוזרים על עצמם (ויוצרים מוזיקה וזרימה) – גם הם היו מטפוריים למיקומו של הח'ליף בלב ליבם של המאמינים ובלב ליבה של אנדלוס. לאורו ותחת אורו היתה הדת אדוקה ונכונה.
30. הניצחון על אבן חפסון ומבצרו בובסטרו ושל אל-רחמן III והניצחון על אבן כנון האידריסי של אל-חכם II.
31. אל-חכם II הישווה את גיל הנביא בהיכנסו לתפקיד של חייו, כגילו שלו (כבן 40) ואת משימתם המשותפת לשמור על האסלאם בפני הספקנים, החדשנים, הדעתנים והמורדים.

• קטע זה הוא חלק מבחינת ה-MA שהוגשה בינואר 2009 באוני' תל אביב על ידי לד"ר קמילה אדנג ופרופ' ישראל רול